בס'ד

 

דברים על קברו ביום השלושים -  כב' בכסלו תשמ"ו

(דצמבר 1985)

 

נאמרו ע"י קרוב משפחתנו, הד"ר יוסף (יושו) שפירא

 

 

ר' חנינא בן דוסא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו.

 

מסתבר, שר' חנינא בן דוסא ידע אל נכון את הקריטריון החמור, שעל פיו נשקל אופיו של האדם במאזניים של מעלה. רק מי שרוח הבריות כולן נוחה הימנו

ניתן לומר עליו בבטחה, שרוח המקום נוחה הימנו.

 

אכן יחידי סגולה בלבד זוכים לכתר זה, של מי שרוח הבריות כולן נוחה הימנו.

ר' ברוך יקירנו הוא בכינוי החיבה שכינוהו בחוג המשפחה בוב יקירנו, היה אחד מיחידי הסגולה האלו. דומה, שאין איש בין יודעיו ברבים - תלמידים, חברים, עמיתים במלאכת החינוך, וכל שבאו עימו בקשרי יום יום אין איש בכל אלה, שלא חש באישיותו הקורנת תבונה, חביבות ואמפטיה. יחסו הלבבי והחם אל  כל אדם, כקטון וכגדול, בלא גינוני יוקרה ובלא הבלטת ערך עצמו היה קו אופייני באישיותו.

 

דומה, ששתי מהויות חברו בו כאחת: המהות של היות אדם חסיד, והמהות של היות אדם מחנך. אכן, מידה רבה של חפיפה יש בין שתי מהויות אלה.

 

את איפיונו של החסיד מצינו בדברי רמח"ל במסילת ישרים. בין הדברים הקובעים את "משקל החסידות", שהוא, כלשונו של רמח"ל "המלאכה הקשה בחסידות" מונה הוא את שני התנאים הבאים: "שיהיה ליבו ישר שבלבבות", ו-"שיהיה מעיין על מעשהו עיון גדול". היינו: החסיד ממזג מיזוג הרמוני את כוונת הלב הטהורה ואת העיון השכלתני. מיזוג זה הוא התנאי לחסידות אמת.

 

את איפיונו של המחנך מצינו בדברי דימוי, האומר, שהחינוך הוא מזיגה הרמונית של מדע ואומנות. אך אין המדע והחינוך מעוקרים מתביעות מוסריות,

שכן רואה דימוי את המוסר "כמטרה המאחדת והנעלה ביותר של החינוך". אף כאן, אפוא: מיזוג הרמוני שללהט מוסרי ושל גישה מדעית הוא התנאי לדמות המחנך האמיתי.

 

בוב יקירנו אכן מיזג בקירבו שני אלה: תבונת הלב של אמפטיה לכל אדם,

ותבונת הדעת ברוב תחומי הדעת האנושית. דמות זוהרת זו של חסיד-מחנך תעמוד לרעייתו, לבנותיו וחתניו, לנכדיו, לנינתו, ולכל יודעיו ומוקריו.

תנצב"ה אמן.

 

 

 

 

 

דברים לזיכרו ביום השנה השלישית- כ"א במרחשוון תשמ"ט

(1 בנובמבר 1989)

 

ר' יהודה הנשיא היה מונה שבחם של חכמים. על ר' אלעזר בן עזריה אמר:

"למה ר' אלעזר דומה? לרוכל שנטל קופתו ונכנס למדינה ובאו בני המדינה ואמרו לו: שמן טוב יש עימך? אפרסמון יש עימך? ומוצאים הכל עימו.

 

כך היה ר' אלעזר בן עזריה: בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלו,

שאלו במקרא אומר לו, בהלכות אומר לו, באגדות אומר לו. כיוון שיצא מלפניו הוא מלא טוב וברכה".

 

אף כך ניתן לומר על המנוח ד"ר ברוך פרידמן, שנתכנסנו הערב לכבודו ולזיכרו: נכנס אצלו אדם יהא זה חכם, או מפשוטי עם, תלמיד או חבר, זקן או נער, כסוי ראש או גלוי ראש מוצא בו תמיד מקור לא אכזב של שיח קולח ושופע. שאלו בתורה אומר לו, בחוכמה אומר לו, בעסקי המדינה אומר. וכל זאת במאור פנים, בשפע חיבה ובענוות חן. כיוון שיצא מלפניו, הוא מלא טוב וברכה.

 

בעיסוקו כמפקח במשרד החינוך ידע לעודד את המורים הנתונים לפיקוחו ולהדריכם בכל נתיבי הפדגוגיה והדידאקטיקה. שלט בכל מכמני הידע: מדעי הרוח והטבע, לימודי קודש ולימודי חול. תפש בעין חדה כל סיטואציה פדגוגית לעומקה, והינחה את מוריו בדרכי נועם ובלא הטלת מורא.

 

נזדמנתי לעבוד באגף המפקחים על בתי הספר העל יסודיים שבמחוז חיפה, כמה שנים לאחר שד"ר פרידמן פרש מעבודתו שם. מפעם לפעם בשיחות ובדיונים על נושאים שונים עלה שמו בנימה של חיבה והערכה, כאילו אומרים: "אילו היה בתוכנו, היינו מסתייעים בעצמו, בחכמתו ובטוב טעמו".

 

אכן, היה ברוך שלנו בכלל אותם לומדי תורה  שחז"ל הגדירום כמקדשי שם שמים, שכן הבריות אומרים: ראו פלוני שלומד תורה כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. אף כך אמרו הבריות על מיודענו ברוך: כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. נמצא, שכל ימיו היה מקדש שם שמים.

 

משנפטר לבית עולמו, הותיר לנו קרוביו, רעיו, תלמידיו ומוקיריו מופת להלוך בדרכו, ובמידה שאכן יהיו דרכינו נאים ומעשינו מותקנים הרי נפשו של מיודענו ד"ר חיים ברוך פרידמן צרורה בצרור החיים אמן.

דברים מפי יוסף (יושו) שפירא

 

 

 

 

 

 

                

 

דברים לזכרו של ד"ר חיים ברוך פרידמן, זצ"ל

נמסרו ע"י דודי, אח אמי, הד"ר מאיר איילי  ז"ל

 

 

גיסי ר' ברוך פרידמן ז"ל, יותר משהיה קרוב ומחותן אלי, הוא היה אלופי ומיודעי, ואני זוכר לו הרבה שעות חסד שהעניק לי בעצתו, בתבונתו, באהבתו ובעזרתו.

 

שמו ושמעו של בוב לא יצאו אל אל הציבור הרחב, אל מעבר לחוג ידידיו ותלמידיו. אף על פי שאנחנו כבר לימודי ניסיון, בכל זאת אנחנו תמהים תמיד מחדש על הדיספרופורציה בין ערכו הסגולי של האדם ובין פרסומו ברבים. לגבי ר' ברוך אפשר לומר שהצטנעותו הייתה חלק מגדולתו, כפי שצווינו להידבק במידותיו של הקב"ה, שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו.

 

וכי מה היא גדולה אמיתית אצל אדם? "לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו", נאמר במאמר שהועתק מסדר אליהו רבה, ועוד בילדותנו דרש לנו אבינו ז"ל, חותנו של בוב: "לעולם יהא אדם, ואחר כך ירא שמים". כרך רבן ברוך מאמר זה עם מאמר המשורר "אציל נפש יהיה האדם רב - ישע וטוב" וקיימם בכל נפשו ומאודו בכל הליכותיו ובכל שנות חייו.

ערכי אמת אלה עשו את ר' ברוך לאישיות גדולה ודגולה, והכירו בו חברים ותלמידים, שביקרבם פועם לב רגש.

 

וגדול היה האיש בלמדנותו. שעורי התורה שלו היו בקרב שומעי ליקחו. אבל רק למעטים ידועה עבודתו המדעית בחקר נוסח המשנה וניקודה במסורת הבבלית, שפרסם לפני ששים שנה, ואשר עד  היום היא מאבני היסוד לחקר נוסח המשנה. מה הביא את בוב לזנוח את שדה המחקר ולהתמסר לתחום לחינוך?

האם לא היה גם בכך ביטוי לאופיו הצנוע ולשיקוליו הערכיים בהבחנת עדיפויות? 

 

ו"דברי חכמים בנחת נשמעים" כי בקול הדממה הדקה יישמע דבר האלוהים. ספק אם אי פעם הרים המחנך בוב, הרב רבי ברוך את קולו על תלמיד או על חבר. אם נכונה המימרא התלמודית "מתון, מתון שווה ארבע מאות זוזים", אוצר גדול גרף ר' ברוך בשנות חייו.

 

אבל זהו אוצר שאינו נמדד במטבעות. זהו אוצר שמתפזר על פני שבילנו ומאיר לנו את הדרך בחיים, שבהם צרורה נשמתו.

חתום: מאיר איילי