Back

אריה ביקל ז"ל נולד בשנת 1927, ונפטר בשנת 1995 בגיל 67.

לפני כשנה, בשנת 2001, כתבה נכדתנו, תכלת, במסגרת עבודת ה"שרשים" שלה, אודות סבא שלה האהוב.

בימים אלה , כשבוע לפני ראש השנה ה'תשס"ג, יום הולדתו ה-75  של אריה שלנו, אני, חנה , מוצאת  לנכון להעלות לאינטרנט את עבודתה של תכלת בשינויים קלים ותוספות אחדות.

 

 

אריה ביקל נולד בגרמניה בעיר מילהאוזן ב 27.09.1927 כבן בכור להוריו דוד לבית ביקל (הברמן) וטוני (לבית וובר) להוריו הייתה חנות והם חיו חיים מאושרים ושלווים עד שעלו הנאצים לשלטון. מש' ביקל שהייתה ציונית ידעה שברגע מסוים הם יעלו ארצה אך לא דחק להם הזמן. אבל סבא דוד התחיל לחשוב מה כדאי לו לעשות בא"י החמה שיתאים יותר מלהיות סוחר של בגדים כפי שהיה בגרמניה. הוא החליט שלארץ חמה כא"י הדבר המתאים הוא תעשיית גלידה. ע"כ התחיל ללמוד את תהליך הכנת הגלידה ואפילו לימד עוד אנשים ממשפחתו כגון: אחותו ובעלה שכאשר הם יעלו ארצה גם הם ישתלבו במפעל הגלידה.

באותה העת התרחשו שני דברים שגרמו למש' ביקל להזדרז ולעזוב את גרמניה.

הראשון: המשטרה הגרמנית עצרה את דוד למספר ימים לאיזו חקירה. כנראה בחקירה זו התייחסו אליו בגסות וכנראה גם היכו אותו, דבר זה הראה להם שהעתיד לא יהיה  טוב.                                                                                    

אריה בן 6

אריה בשנת חייו הראשונה
עם הוריו

 

 

אך הדבר הכי חשוב שזרז את עלייתם קשור דווקא באריה שהיה בן שש: הנאצים עשו תהלוכות בערים הגרמניות ובתהלוכות השתתפו הרבה אנשים תמימים מתושבי העיר שאפילו לא הבינו מה הולך לקרות. והנה עוברת תהלוכה ליד חנותו של דוד בין ההולכים נמצאים החברים, השכנים הטובים: הקצב, האופה ועל כתפיו של אחד מהם יושב אריה בן השש ומושיט ידו בברכה הנאצית "הייל היטלר". כשסבא דוד ראה זאת הבין שהגיע הזמן לעזוב מיד.

זה היה ב 1934 הם שמו במכולה הרבה דברים שביניהם גם מכונת הגלידה ובין לילה עזבו את העיר ועלו ארצה, וקבעו את מקום מושבם עד סוף חייהם בחיפה. גם סבי אריה גר בחיפה כל ימיו.

 

סבא למד בביה"ס היסודי "חוגים" ובבי"ס התיכון "בסמ'ת" שליד הטכניון בחיפה. הוא היה בצופים וב"הפועל ימיה" שם רכש את אהבתו אל הים.

אריה גר בחייו בחיפה בשכונת הדר הכרמל ובשכונות אחרות נוספות.

 

 

Click להגדלה

מדוע שינו לו את שמו?

לאריה "מרטין מיכאל ביקל" וכשהמורה בכיתה א' שאלה אותו לשמו, הוא אמר מרטין ואז היא שאלה אותו באיזה שם עברי קראו לו בברית מילה? הוא לא ידע וכששאל את אביו הוא ענה לו ששמו "לייב" ביידיש. ו"לייב" בעברית זה אריה ואז כולם קראו לו אריה ואף אחד לא זכר ששמו היהודי בעצם מיכאל.

 

חנות הגלידה של דוד ביקל היתה לשם דבר בחיפה של הימים ההם. גם סבתי חנה, שלימים נישאה לסבא אריה, מספרת כי היתה בנעוריה הולכת מרחק כשני קילומטרים מבית הספר הראלי, בקצה האחד של רחוב הרצל, לקצה השני בו היתה חנות הגלידה "שלג" של דוד ביקל. כמובן לא היה לה אז מושג שכעבור כמה שנים דוד ביקל וטוני אשתו יהיו החותנים שלה.



אריה ואחיו אליעזר עם הוריהם

 

כאמור הצטרף סבא אריה לקראת סוף לימודיו לתנועת הנוער "הפועל ימיה". חברי הימיה היו יוצאים בשבתות לאימוני שיט בספינות משוטים ובמפרשיות.

ב 29 ליוני 1946 היתה "השבת השחורה". הבריטים, שזעמו על הפעולות של "תנועת המרי העברי" (תנועת מחתרת משותפת להגנה ולאצ"ל) ערכו חיפושים נרחבים במקומות שונים בארץ לאתר נשק שהוחזק על ידי הארגונים. הם גם עצרו את ראשי הישוב במחנה מעצר בלטרון. אחד ממחבואי הנשק (סליק כמו שקראו לזה) הגדולים הם גילו בקיבוץ יגור. סבא אריה נשלח על ידי תנועת הפועל לעבות את הקיבוץ והיה שם בזמן הארוע. לצטט מפרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ', בארכיון ההגנה:

 

"התקופה היתה אז סוערת למדי. משקים הלכו ונהרסו. רכוש פרטי

נגזל ונשדד. שדות משק פוריים נרמסו בטנקים ובכלי רכב.

"אנגליה הפסידה את המערכה" אמרתי אותו בוקר כשקראתי

בעיתונות על ההרס והחורבן במשק יגור!!!"

 

אחרי הבגרות יצא סבא אריה להכשרה בקיבוץ מעברות ובאותה עת כבר שרת ב'פל'ים' שהיתה הזרוע הימית של הפלמח, הוא הדרג המגויס של ארגון ה"הגנה". שאר היחידות של ה"הגנה" פעלו על בסיס של גיוס בשבתות ובערבים, כשהלוחמים למעשה גרו בבתיהם.

התקציבים של הישוב היו דלים מאד מאד. לא היה כסף להחזיק כוח גדול יחסית מגויס באופן מלא. לכן לוחמי הפלמח עבדו כשבעה ימים בחודש במשקים והתאמנו ויצאו לפעולות בשאר הימים.

הימים היו ימים שאחרי מלחמת העולם והשואה, ובאירופה היו מחנות של יהודים ששרדו את השואה והשתוקקו לעלות ארצה. האנגלים שנמסר להם השלטון בארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, מנעו את עלית היהודים בכל כוחם כדי לא להרגיז את הערבים בארץ ישראל ובארצות ערב. המוסדות של הישוב ויהדות העולם רכשו אניות וניסו להעלות את היהודים ששרדו את השואה ורצו לעלות לארץ למרות מאמצי הצבא הבריטי. עליה זו נקראה עליה בלתי לגלית (בלתי חוקית) על ידי האנגלים ו"העפלה" או עליה ב' על ידינו. על הפל"ים וסבא אריה בתוכם, הוטל להוריד את המעפילים באישון לילה בסירות מהאניות שהצליחו להתקרב לחוף ארץ ישראל, ולנסות להגניב אותם לתוך הקיבוצים, שם נעלמו בין הותיקים.

 


ציור של דודי אמתי בגיל 11
של הורדת מעפילים לחוף

בכ' באדר התש'ז הוטל על היחידה של סבא אריה להוריד מעפילים מהאניה שנקראה על שם שבתאי לוז'ינסקי שהצליחה להתקרב לחוף. כשהחלה ההורדה הופיעה אנית מלחמה בריטית .    החיילים הבריטיים עלו על סיפון אנית המעפילים. עד שהצליחו לעלות לאניה הורידו הפלמ"חניקים את בגדי החאקי שלהם והלבישו בהם את המעפילים. הם לימדו אותם לענות לכל שאלות הבריטים רק: "אני יהודי מארץ ישראל" . את תעודות הזהות קרעו הפלמ"חניקים והשליכו לים, כדי שהבריטים לא יוכלו להבדיל בינם לבין המעפילים. כל זה לא הועיל והבריטים העלו את המעפילים יחד עם הפלמ"חניקים לאוניתם והשיטו אותם למחנה מעצר באי קפריסין (שהיה אז עדיין מושבה בריטית). אחרי כמה ימים זהו הבריטים את ה"מעפילים המזויפים" והחזירו אותם ארצה.


דף מהיומן של סבא אריה - לחץ להגדלה


 

 


אריה בקורס חובלים

בחודש פברואר 1948 הוקם צבא ההגנה לישראל. כל הארגונים המחתרתיים, האצ"ל, הלח"י וכמובן ארגון ההגנה חדלו להתקיים באופן עצמאי והצטרפו לצבא האחד של המדינה שבדרך.

לסבא אריה הוצע לצאת לקורס קצינים במסגרת חיל הים שהוקם, אבל הוא סרב כדי ש"קריירה" צבאית לא תפגע ביכולתו ללמוד הנדסה בטכניון אחרי המלחמה.

סבא צורף לגדוד השביעי של חטיבת הנגב שנשלח להגן על הנגב הנצור.

 

ביום בו ויתרו הבריטים על המנדט לשלוט בארץ ישראל ובן גוריון הכריז את ההכרזה ההסטורית


"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב

העברי והתנוע ההציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על

ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית

ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים

בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל,

היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר התש"ח 15 במאי 1948

 ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של, .....

באותו יום פלשו צבאות כל ארצות ערב לארץ ישראל. הצבא הגדול ביותר היה הצבא המצרי שפלש לתוככי הנגב והטיל מצור על הישובים העבריים בו.

 

סבא אריה היה בין מגיני קיבוץ בית אשל. קיבוץ זה שכן בסמוך לבאר שבע הערבית, ומה שקיים היום זה רק טבלת זיכרון באחת משכונות באר שבע. אולם אז הישוב היה נתון במצור קשה על ידי הצבא המצרי. הנשים והילדים נשלחו לעורף ונשארו רק קומץ של גברים מתוגברים ע"י קצת לוחמי הפלמ"ח. הנשק היה מועט ביותר והתחמושת כמעט אזלה לחלוטין. מהבתים של הישוב לא נשאר כלום, הם נהרסו כליל על ידי התותחים של הצבא המצרי. אלה מהלוחמים שנשארו בחיים חיו במשך חודשים בתוך תעלות הקשר, ישנו עד כמה שאפשר בשק"שים גם בחום הקיץ הלוהט, עם סופות האבק הטורדניות, וגם בגשמי החורף. היו ביחידת הפלמ"ח גם מספר חיילות, ואלה עזרו לבשל לפעמים אוכל חם מהאספקה הדלה שהגיעה בשיירות שפרצו את המצור לעתים רחוקות. באותם סירים בהם בשלו את האוכל גם עשו את הכביסה, כך שלא היה מפליא אם למרק היה לפעמים טעם סבון.

הלוחמים גם יצאו מהישוב לסיע לישובים נצורים אחרים כמו נבטים וחלוצה, שאף הם היו נצורים. באחת הגיחות האלו נפצע סבא אריה קלות מירי הערבים שגילו אותם.

 


Click להגדלה

בנגב

עם חברים

עם חברים


תעודת לוחם בפלמח

 

 

בעקבות ניסיונות המצרים לנתק את הנגב הצליח צה"ל ב-15 באוקטובר  1948 בפעולה מהירה ("מבצע יואב") לפתוח את
הכביש לדרום ולכבוש את באר-שבע ב-21 באוקטובר 1948.

מלחמת השחרור

דובר אז על כך שסגן הרמטכל דאז, יגאל ידין, שהיה לימים גם ארכאולוג מפורסם, גילה דרך עתיקה שנסתרה מעיני האויב כדי להעביר בה גייסות וציוד.

בכל אופן, כשהוסר המצור אל הנגב, סבא אריה שוחרר מהצבא והחל ללמוד בטכניון בחיפה, הנדסת חשמל.


Click להגדלה


עיטורים וסמלים


עיטור לוחמי המדינה

בגיל 23 הכיר סבא אריה את סבתי, חנה, לבית פרידמן במסיבה. הם התחילו לצאת יחד, וסבתא, למרות היותה בת  19, חשה בכוונתו של אריה לשאת אותה לאשה. הם חכו כשנה וחצי, ובכ''ב בכסלו ה'תשי"ב, בהיות סבא בן 24, התקיימה חתונתם, כשהרב הראשי לישראל, הרב הרצוג זצ"ל (אבי הנשיא הששי) , משיא אותם.רבים  מגדולי  אדמורי החסידות בארץ ובעולם נוכחו בחתונה, היות ואבי סבתי  ז"ל היה בן לאדמור מסדיגורא, ונכד לאדמור מויזניץ.

 


Click להגדלה


הכתובה


החופה

כאשר גמר סבא אריה את למודיו בטכניון ועשה את הסמכתו כמהנדס, נולד בנו הבכור, אמתי, ואמי איריס נולדה  ארבע וחצי שנים אחריו.

 עם תום למודיו, החל סבא את עבודתו כמהנדס בבתי הזקוק לנפט בחיפה, שם המשיך לעבוד 39 שנים. עם יציאתו לגמלאות  בגיל 65, שמש כמהנדס הראשי למכונות של המפעל.


במשך שנים רבות, במקביל לעבודתו, שמר סבא ב"משמר האזרחי" בחיפה.


Click להגדלה

סבא אריה אהב מאד לצלם ולטייל בעולם. למרות  שסבא וסבתא החלו לטייל רק בשנות ה-40 שלהם הספיקו לבקר במזרח הרחוק, בארה"ב, בדרום אפריקה, בסין, בסקנדינביה ועוד בארצות שונות של אירופה.

סבא צילם גם בווידאו, ועם יציאתו  לפנסיה, החל לערוך את סרטי הצילום שלו.

סבא, שהיה ייקה אמיתי, אהב מאד את מכוניתו, ותמיד שמר עליה נקיה ומצוחצחת, עד שתמיד נמצאו כאלה שרצו לקנותה ממנו...

סבא זכה לשלושה נכדים מבנו אמתי, ועוד חמישה מאמי איריס. הוא היה סבא ואב חם ואוהב, ותמיד שחק אתנו או ספר לנו ספורים.

 בליל י"ד באדר א' ה'תשנ"ה, כשחזר סבא משמירה  ב"משמר האזרחי" , נפל ממדרגה פגומה של רכב המשמר,מול ביתו, כשהוא שובר את צוואר הירך. לאחר ניתוח בבית החולים,  קבל קריש שחדר לריאתו  ולבו, ונפטר בלילה, אחרי שזכה לביקורן של אמי איריס, וסבתי חנה. הוא עוד  הספיק ליהנות מתמונות נכדיו, אך כשאמי וסבתי חזרו אליו לאחר שעות ספורות של מנוחה,  לא היה כבר בין החיים. הוא נפטר בפתאומיות כחצי שעה קודם לכן.

הלווייתו של סבא התקיימה ביום ששי, י"ז באדר א', לאחר חצות היום, זמן בו נטמנים הצדיקים.

מאות רבות של קרובים, אוהבים וחברים באו לנחם אותנו באבלנו הכבד.

 

אחרי פטירתו  של סבא אריה, נולדו להורי עוד שלושה ילדים. בשמות כולם הונצח שמו של סבא : איילת-אוריה, אריאל, וטוב-רואי.

 

אני, תכלת, בתה הבכורה של איריס, הכרתי את סבא בשש שנותי הראשונות. אני זוכרת את בקוריו התכופים אצלנו, שתמיד כבד אותנו בסוכריות מנטה. אחרי שנח במטתנו, שהכנו לו , הילדים,  היה יוצא אתנו לסיבוב  בשכונתנו קרית- משה. לפעמים קנינו אתו פלאפל , ולאחר שהיה משחק עם הילדים הקטנים, היה מצלם אותנו במצלמת הווידאו.

============

הנה כי כן, מסתיימת עבודתה של תכלת על סבה, אריה, ולכבוד יום הולדתו ה-75 שחל בדיוק בראש השנה, אני מכניסה  עבודה זו לאתר,  כמזכרת  ולזכרון של בעלי האהוב, אריה ביקל ז"ל.